הצדקת הסמכות אצל יוסף רז (The Justification of Authority)
רז לוקח שאלה עתיקה — מהי סמכות ומתי היא לגיטימית — וחושב עליה מחדש. מטרתו: לתת מושג נורמטיבי ביסודו שמסביר תופעה בעולם. הוא עוסק בסמכות פרקטית — מערכת יחסים בין שני מעמדות — ומתמקד בסמכות פוליטית, אך התאוריה כללית וחלה על כל סוג של סמכות (הורה שפוקד על ילד ללכת לישון, מפקד, מדינה).
שני מובנים של "סמכות"
- המובן הרזיאני: הוראות הסמכות לפעולה הן הנחיות שמעניקות טעם לפעולה — עצם זה שהסמכות רוצה משהו מייצר טעם לעשות אותו.
- מובן חלופי: סמכות היא הישות שיש לה חירות/כוח להעניש אותי. רז אינו מסתפק במובן זה.
השאלה המרכזית: איזה סוג של טעם נותנת לנו הסמכות?
טעמים מסדר ראשון ומסדר שני (exclusionary reason)
- טעמים מסדר ראשון: טעמים רגילים שמצטברים או מתנגשים (יש לי טעם לנסוע ברכבת כי היא נוחה; טעם לנסוע באוטו כי הרכבת צפופה).
- טעם מסדר שני / מדיר (exclusionary): הבטחה ליונתן לצאת לארוחה מייצרת טעם ללכת — ובמקביל מאיינת את הכוח הנורמטיבי של טעמים מסדר ראשון מתנגדים (כמו "לא מתחשק לי"). הטעם המדיר שולל את הכוח הנורמטיבי של הטעמים המתנגדים לו, לא סתם גובר עליהם.
יישום משפטי: איסור הפליה. למעסיק עשוי להיות טעם מסדר ראשון להפלות (הפליה סטטיסטית — הוא יודע אמפירית איזה סוג עובד ישרת אותו טוב יותר), אך הדין מדיר את הטעם הזה ואוסר עליו להביאו בחשבון.
- טעם pre-emptive: כשהסמכות פוקדת, הטעמים מסדר ראשון החלים עליי נבלעים בתוך הפקודה. הסמכות סוכמת את הטעמים החלים עליי ומנפיקה הנחיה כיצד לפעול — אני רואה את הוראתה כטעם המחליף את הטעמים שלי מסדר ראשון.
- ניתוח נורמטיבי בלבד: הסמכות דה-פקטו (ממשלת ישראל בפועל) אינה בהכרח הסמכות הלגיטימית. ייתכן גוף המתחזה לבעל סמכות שנקבל כבעל סמכות אף שאינו כזה, וייתכן מומחה שהוא הסמכות הרזיאנית הטובה ביותר אך אינו סמכות דה-פקטו כי הוא "סתם בן אדם".
- טעמים תלויים: הסמכות "מסכמת" את הטעמים החלים עליי — אך זה אינו אומר שהיא מביאה בחשבון את האינטרסים שלי (לפעמים הטעמים שלי אינם מתיישבים עם האינטרסים שלי).
- גבול הסכימה: הסמכות לא תמיד יכולה לסכם את כל הטעמים. מפקד המורה לחייל לכבוש גבעה שהחייל רואה כקדושה — יש לחייל טעם אינדיבידואלי שהמפקד אינו מודע לו, ולכן הוא אינו נבלע בפקודה.
הצדקה נורמלית, אפקטיביות ותפיסת השירות
תזת ההצדקה הנורמלית (normal justification thesis)
זו ליבת הסמכות. רז ממשיל אותה לעצה: הטעם הנורמלי לפעול לפי עצה הוא האמונה שמדובר בעצה טובה. לעיתים פועלים לפי עצה מטעמים שאינם קשורים לעצה (אני לא רוצה לפגוע במציע). כך גם בסמכות: כשמצייתים לעצות פוליטיות אנחנו לעיתים מגלים נאמנות לגוף הפוליטי — אך אלו אינם שיקולי הליבה. הליבה: הסמכות לגיטימית כשציות להוראותיה מקדם טוב יותר את הטעמים שכבר חלים עליי.
אפקטיביות כתנאי הכרחי — וכיצד רז מסביר אותה
לאורך ההיסטוריה אפקטיביות (רוב האנשים מצייתים רוב הזמן) נחשבת תנאי הכרחי להכרה בשיטת משפט. אם רז לא יכול להסביר את חשיבותה — עמדתו כושלת. הסבריו:
- יתרון אפיסטמי: אם המדינה אוסרת חומרים מסוימים, סביר שהיא יודעת עליהם טוב ממני. מסקנה חשובה: הסמכות אינה סמכות על כל האנשים — אם מישהו (יונתן) יודע על סמים מסוכנים יותר מהמדינה, בתחום זה המדינה אינה סמכות עליו.
- קונבנציה ותיאום: נהיגה בצד ימין או שמאל — לא אכפת לי באיזה צד, אבל אני צריך מחליט שיקבע לכולנו. אפקטיביות ההנחיות מאפשרת לפתור בעיות תיאום ודילמות אסיר; ללא ציות כללי הסמכות לא תוכל לפתור אותן.
מושג ה"כלל" והמודל הרזיאני
כשאני מציית לסמכות אני פועל לפי כלל: מה שהסמכות אומרת אני עושה, כי היא שקלה את הטעמים החלים עליי והגיעה למסקנה כיצד עליי לנהוג.
לפעמים הדרך הטובה לקדם את הטעמים היא לא לפעול באופן מודע — טענה תועלתנית מוכרת (ספירת כבשים כדי להירדם: הריכוז בכלל המכני מקדם את המטרה טוב מחשיבה ישירה עליה). רז מודה בחריגים: בשאלות של פיתוח אישיות ואוטונומיה (בחירת בן/בת זוג, קריירה) ראוי שאחליט בעצמי גם אם ההסתברות שאצדק נמוכה יותר.
ביקורת אלון הראל על רז
הראל טוען שהניתוח של רז מאוד מופשט, ושתאוריות היסטוריות רבות של סמכות (למשל הובס — הישרדות כטעם היחיד במצב הטבע המחייב ויתור על חירות טבעית לטובת ריבון) הן בעצם מימושים קונקרטיים של המבנה הרזיאני המופשט. לצד זאת הוא מעלה שתי הסתייגויות עקרוניות.
- (1) הרעיון של "סמכות פוליטית": רז לא העריך את הדמוקרטיה, ותאוריתו אינה נותנת לה מקום אלא תחת הנחות אמפיריות. אם כל מטרת הסמכות היא להגיע לתוצאה הנכונה (לזהות נכון את הטעמים שלנו), האופן שבו נבחרה הסמכות אינו משנה עקרונית.
- דוגמת הדיקטטור הנאור: אם פרידריך הגדול מזהה בצורה מושלמת את הנכון עבורנו — לפי רז איננו זקוקים לדמוקרטיה כלל; שלטונו לגיטימי ואף עדיף על דמוקרטיה שעלולה לטעות בתוצאה. יתרון הדמוקרטיה הופך אמפירי בלבד (נבחרים נוטים לזהות צרכים טוב יותר; יתרונות משניים כמו סמליות והזדהות).
- ביקורת הראל: אם לדמוקרטיה ולייצוג יש חשיבות עקרונית ופנימית (לא רק ככלי לתוצאות), רז מפספס משהו עמוק. הלגיטימיות של סמכות פוליטית דמוקרטית תלויה לא רק ב"האם צדקה בתוצאה" אלא בעצם ייצוג הרצונות וההעדפות של האנשים ובהליך המשתף את הציבור.
- (2) בני אדם כפועלים מוסריים (הר סיני): לפי רז, אם אלוהים יודע הכי טוב מה מוסרי, הצעד הרציונלי הוא לציית עיוור. הראל מתנגד — משהו פגום: העם מאציל את יכולתו לשקול שיקול מוסרי לגורם חיצוני, "מוסר את המפתחות המוסריים".
- אין גבול תיאורטי: לפי רז, אם יש "מומחה" לכל דבר אפשר ואף צריך לתת לו לנהל לנו את החיים בלי שנבין את הסיבות. חריג: ילד מקבל את סמכות ההורים כי הוא פגיע וחסר מודעות. כדי להיחשב פועל מוסרי, על האדם לציית רק כשהוא מכיר במידה מסוימת את הטעמים וההיגיון שמאחורי ההחלטה.
- הרחבת הפתח: רז השאיר פתח קטן לאוטונומיה — הראל מבקש להרחיבו: גם בהחלטות רבות אחרות עלינו להיות מעורבים. העמדה הרזיאנית לדעתו תוצאתנית ונוקשה מדי, ומתעלמת מהמסורת הרפובליקנית שלפיה השתתפות פוליטית היא ערך בפני עצמו, מובחן מזיהוי נכון של הטעמים.
- טעם מדיר (exclusionary) אינו "טעם מסדר ראשון חזק יותר" — הוא טעם מסדר שני ששולל את הכוח הנורמטיבי של המתנגדים.
- טעם pre-emptive אינו אומר שהסמכות מביאה בחשבון את האינטרסים שלך — רק שהיא סוכמת את הטעמים החלים עליך.
- אל תבלבלו סמכות דה-פקטו (מי שמציית לו בפועל) עם סמכות דה-יורה/לגיטימית (הרזיאנית).
- ה־NJT עוסקת בזיהוי נכון של הטעמים שלך, לא באינטרס העצמי של הסמכות.
חובת הציות לדין — האם יש טעם לציית מפני שזהו דין?
השאלה (יובל בטשא): האם יש לנו טעם מוסרי לציית לדין, והאם יש טעם מוסרי נגד? חשוב להבחין: האם יש טעם לציית מפני שזהו הדין (לא בגלל תוכן הדין)? הסוגיה היא עשייה/אי-עשייה של פעולה בגלל שזהו הדין, ושיש לנו טעמים מוסריים להצדיק זאת.
חובה Prima Facie וטעם כללי
הטעם לציית אינו חייב להיות מכריע — טיעונים בעד ציות בולטים לרוב דורשים משהו נוסף (הסכמה, הגינות). אבל כדי שיהיה טעם לציית לדין ככזה, הטעם צריך להיות כללי — כזה שחל על כל האנשים ובכל המקרים. אחרת מדובר בטעם מקרי הקשור לתוכן, לא בטעם לציית מפני שזהו דין. מקובל שאין טעם מיוחד לציית מפני שזהו דין, אלא שהטעמים שעושים לנו לציית הם הטעמים המוסריים שאנחנו מכירים כבר.
ארבעה סוגי טעמים בעד ציות: (1) טעמים כלליים / תוצאות; (2) הסכמה; (3) הכרת תודה; (4) הגינות.
- יש טעם לפעול עם תוצאה טובה; ציות לדין מוליך לתוצאה טובה (או: הפרה מוליכה לתוצאה רעה) ← יש טעם לציית.
- חולשה: זהו שוב טעם כללי (תוצאות), לא טעם לציית מפני שזהו דין. הוא גם אינו חל על כל מקרי ההפרה — ייתכן שהפרתי מוצדקת, מעטים ידעו שהפרתי, ואיש לא נפגע. אז הטעם התוצאתני פשוט אינו חל.
- יש טעם לקיים הבטחה; כל אדם הבטיח לציית לדין ← יש טעם לציית.
- חולשות: לא כל אדם הבטיח לציית; רבים אינם מסכימים עם הדין (כולו או חלקו) ולא סביר לומר שהבטיחו לו.
- אינסטרומנטלי מול אינטרינזי: אם יש לנו רק טעם אינסטרומנטלי לקיים הבטחות (שקיום הבטחות מוליך לתוצאות טובות), אזי ההסכמה לא מוסיפה דבר על טיעון התוצאות. רק אם יש ערך אינטרינזי לקיום הבטחה, ההסכמה מוסיפה — וזה שנוי במחלוקת (סכנת פטרנליזם: אם אדם רציונלי מסכים מפני שיש לו טעמים טובים, מה שמעניין הם הטעמים ולא ההסכמה כשלעצמה).
- עקרון ההגינות: כאשר אדם מפיק תועלת ממוסד שנוהג בצורה הוגנת, יש לו טעם/חובה להשתתף בעלותו. כל אדם מפיק תועלת מהדין; עלות הדין (הציות) היא מחיר ההשתתפות ← יש טעם לציית.
- דוגמת המשמר האזרחי: תושבי שכונה מקימים משמר שמיטיב עם כולם. אם יש לו עלות (שכירת אבטחה, דמי חבר), התושבים המשתתפים מטילים אותה על האחרים; לפי עקרון ההגינות — אם המשמר מיטיב עם כולם, על כולם להשתתף בעלותו.
- עונה ל"נדר"/הסכמה: אפשר לטעון "לא ביקשתי את המשמר" — אך התשובה: גם אם לא ביקשת, כל עוד אתה נהנה ממנו, הוגן שתשתתף.
האם עקרון ההגינות נובע מטעמים כלליים אחרים?
- אם כן — נכון אבל מיותר: העיקרון נובע מטעמים כלליים (מקסום רווחה, שוויון) שחלים ממילא גם כשאין משמר הוגן. הוא אינו מוסיף דבר מעבר לטעמים הכלליים שאנחנו מכירים.
- אם לא — שגוי: חלק מהתושבים דואגים לעצמם בלבד; שכן אחד תורם הרבה כסף וזמן ומיטיב עם האחרים יותר — התשלום שלו כבר שקיעה גדולה, וייתכן שהוגן שהוא לא ישלם על משמר שממנו הוא נהנה ממילא. אם העיקרון דורש השתתפות שווה ללא תלות בנסיבות — המסקנה עשויה להיות לא סבירה (כמו בנסיבות "טיטאניק").
הפרת הדין: מרי אזרחי וסרבנות מצפון
מקובל שאין טעם מיוחד בעד הפרת דין כי הוא דין — אלא שהטעמים שעשויים להיות לנו בעד הפרה הם אותם טעמים מוסריים מוכרים. הטעמים נגד הציות מתחלקים:
- טעמים תוצאתניים בעד הפרה: אי-ציות שממקסם את הרווחה / משיג מטרה ראויה ואיש לא ייפגע (למשל אי-ציות לחוק האוסר להחביא עבדים).
- טעמים דאונטולוגיים בעד הפרה: אי-ביצוע פעולה פסולה (סרבנות מצפון) — הדין דורש פעולה לא מוסרית, ויש טעם מוסרי נגדי לא לבצע אותה; אך אין חובה לדאוג שאחרים ינהגו כך.
| מאפיין | מרי אזרחי (civil disobedience) | סרבנות מצפון (conscientious objection) |
|---|---|---|
| מטרה | להשפיע על אחרים, לשכנע גם אותם לא לציית, לעורר מחאה — כדי לשנות את הדין | לא נועדה לשנות את הדין; נובעת מסירוב פנימי לציית באופן המבטא עמדה מוסרית אישית |
| אופי | תוצאתני — מכוון לשינוי בעולם | דאונטולוגי — סירוב לעשות פעולה בגלל אופיה, גם בהנחה שלא יוביל לשינוי כללי |
| ממוקד ב־ | הכלל / הציבור | הפרט המסרב עצמו |
ההקשר הישראלי — פטור מטעמי מצפון
בשירות הצבאי נהוג להכיר יותר בסרבנות מצפון של סרבן מוחלט (פציפיסט המתנגד באופן כללי להפעלת כוח) מאשר בסרבנות סלקטיבית (התנגדות למדיניות מסוימת, כמו כיבוש שטחים). הסיבה: סרבנות סלקטיבית היא עמדה נפוצה יותר, ויש חשש שהכרה בה תוביל למקרים רבים של סירוב לשרת מטעמים פוליטיים. באופן דומה יש נטייה לא לנהוג בסובלנות כלפי סירוב מסוג מרי אזרחי (מחאה וניסיון להשפיע על המדיניות).
טענת הראל שלמשפט יש ערך אינטרינזי הקשור במי קובע את הנורמה (לא רק בתוכנה) → פרק 14 (חוקה וביקורת שיפוטית).
ערכת מבחן
- תוצאות: ציות מוליך לתוצאה טובה / הפרה לתוצאה רעה.
- הסכמה: התחייבנו לציית — קיום הבטחה.
- הגינות/הכרת תודה: מי שנהנה ממוסד הוגן חייב להשתתף בעלותו (משמר אזרחי).
- תוצאתני: הפרה שממקסמת רווחה או משיגה מטרה ראויה ללא נזק.
- דאונטולוגי: אי-ביצוע פעולה פסולה מוסרית (בסיס סרבנות מצפון).
- ביקורת על טיעוני התוצאות/ההסכמה/ההגינות: כולם מתגלים כטעמים כלליים מוכרים — לא טעם לציית "מפני שזהו דין".
הבחנה מקדימה: השאלה אינה אם כדאי לציית (לרוב כדאי), אלא אם יש טעם לציית מפני שזהו דין, ללא תלות בתוכנו. טעם כזה חייב להיות כללי — לחול על כל אדם ובכל מקרה. נבחן את טיעון ההגינות: מי שנהנה ממוסד הוגן (הדין) חייב להשתתף בעלותו (הציות), כמשל המשמר האזרחי. הדילמה שוברת אותו: אם עקרון ההגינות נובע מטעמים כלליים אחרים (מקסום רווחה, שוויון) — הוא נכון אך מיותר, שכן אותם טעמים חלים ממילא; אם אינו נובע מהם — הוא מוביל למסקנות לא סבירות (התושב שכבר תרם רבות מחויב עדיין לשלם). מסקנה: הטיעונים המרכזיים (תוצאות, הסכמה, הגינות) מצטמצמים כולם לטעמים מוסריים כלליים שאנו כבר מכירים; קשה לבסס טעם עצמאי לציית "מפני שזהו דין". תובנה זו מזינה גם את ההבחנה בין מרי אזרחי (תוצאתני, לשנות את הדין) לסרבנות מצפון (דאונטולוגי, סירוב אישי).