נקודת המוצא: המשפט כתופעה סוציולוגית, לא אוטונומית
עד כה עסקנו בגישות (הארט, דבורקין) הרואות במשפט מערכת בעלת מידה של אוטונומיה — מובחנת מהפוליטיקה, בעלת תכליות משלה של סדר חברתי. הגישות הביקורתיות (מרקסיזם, ריאליזם, פמיניזם) טוענות שההבחנה הזו היא פיקציה. אצל מרקס המשפט הוא «המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים»: כדי להבינו יש להסתכל עליו כתופעה סוציולוגית אמיתית — מוצר של הכלכלה והכוח — ולא כגוף ידע מבודד.
מרקס עצמו מציג את עמדתו כתיאורית ולא נורמטיבית: הוא היה פילוסוף של ההיסטוריה, ולטענתו הרשמית הוא רק מסביר את אופיו של המשפט (מנתח את ההיסטוריה הכלכלית-תרבותית), ולא מציג טיעון-נגד ספציפי נגד השיטה.
הבסיס ומבנה-העל
הניתוח המרקסיסטי מתחיל בכלכלה ומטפס כלפי מעלה בשלושה שלבים: אמצעי הייצור קובעים את יחסי הייצור, ואלה קובעים את מבנה-העל.
אמצעי ייצור (means of production)
המשאבים החומריים העומדים לרשות החברה: משאבי טבע, מכונות וכוחות עבודה זמינים. מכיוון שההיסטוריה מוכוונת על ידי הכלכלה, הבנתה מתחילה כאן.
יחסי ייצור (relations of production)
היחסים בין מי שמחזיקים באמצעי הייצור למי שאינם. בחברה הקפיטליסטית: היחס בין בעלי ההון (המחזיקים בהון) לפועלים (המחזיקים רק בכוח העבודה שלהם). זהו לב הניתוח, כי מרקס חי בחברה קפיטליסטית וזו שעניינה אותו.
מבנה-העל (superstructure)
כל מה שנבנה «מעל» הכלכלה: משפט, מוסר נוהג, אידאולוגיה, דת, פוליטיקה, אמנות, תרבות. מבנה-העל אינו ניטרלי — תפקידו לשמר את יחסי הייצור הקיימים ולתת להם לגיטימציה. מי שמחזיק בכוח הכלכלי שולט גם ברעיונות, בחוקים ובמוסדות.
ההיפוך המטריאליסטי
נקודת המוצא של הגל היא «הרוח» (התרבות המנטלית) שמעצבת את העולם. מרקס הופך את היוצרות: אמצעי הייצור (החומר) הם שקובעים את מבנה-העל — הכלכלה מעצבת כמעט את כל החברה, ולא להפך.
אין כאן «קונספירציה» אלא אינרציה מבנית: כשאמצעי הייצור משתנים, יחסי הייצור מפסיקים להתאים להם ונוצר מתח — ומבנה-העל משתנה בעקבותיו כדי להגן על יחסי הייצור החדשים.
דוגמת ההמחשה — נשים בשוק העבודה
במלחמות העולם, כשגברים צעירים נשלחו לחזית, נוצרה מצוקת כוח-אדם ונשים «פתאום» נתפסו כחלק מכוח העבודה — מבנה-העל השתנה. אחרי המלחמה חזרו הגברים, ונשים «הועפו» חזרה למטבח תחת האידאולוגיה שמקומן בבית. אותה תפיסת «טבע האישה» השתנתה בדיוק לפי הצורך המטריאלי — הוכחה שמבנה-העל משרת את הכלכלה.
המשפט כאידאולוגיה ולגיטימציה
- המשפט הוא חלק ממבנה-העל: כמו כל יציר אחר שלו, תפקידו לשמר את יחסי הייצור ולתת להם לגיטימציה.
- המשפט והפוליטיקה אחד הם — למשפט אין ערך אינטרינזי; הוא מכשיר שמבטיח את ההיררכיה המעמדית ואת אי-השוויון, ומציג אותם כ«עובדות חיים».
- אין טבע אנושי קבוע: טבע האדם נקבע חברתית על ידי יחסי הייצור ומבנה-העל. בחברה הקפיטליסטית מבנה-העל מכונן אישיות אגואיסטית.
- מרקס אינו בוחן הכרעות שיפוטיות כטעויות/צדק של אינדיבידואלים — השופט הוא חלק ממבנה-העל, וממילא ישקף את האידאולוגיה השלטת.
מיתוס האוטונומיה = מקור הלגיטימציה. אם אנו מאמינים שהמשפט נותן טעמים לפעולה (שהוא לגיטימי), אז הכרעות השופטים לגיטימיות. אחד המרכיבים המרכזיים שמעניקים למשפט את כוח הלגיטימציה הוא דווקא האתוס של הניתוק בין משפט לפוליטיקה: כשמספרים לאזרח בבית המשפט שהשופט אינו פועל «פוליטית», ההצגה הזו עצמה משמרת את יחסי הייצור. לעתים שופטים מקבלים הכרעות פרוגרסיביות שאינן מתיישבות עם מבנה-העל — אך גם אלה עשויות לשמש דווקא לחיזוק הלגיטימציה של שאר ההכרעות.
תודעה כוזבת (false consciousness)
סיטואציה שבה המנוצלים (מעמד הפועלים) מפנימים את הערכים והנורמות של מבנה-העל ורואים בהם חלק מסדר-העולם הטבעי — למרות שהם מנוגדים לאינטרסים שלהם עצמם. הפועל אינו מבין את האינטרס האמיתי שלו ואת האופן שבו יחסי הייצור מדכאים אותו.
הביקורת המלאה של מרקס על מושג הזכות (הזכות כמגן אגואיסטי, הזכות כמעצימה את האגואיזם, טבע-אדם כפונקציה חברתית) מרוכזת בפרק הזכויות → פרק 8. כאן די לזכור בשורה אחת: הזכות היא המודל של מבנה-העל המתאים לקפיטליזם — היא גם ביטוי של האגואיזם וגם מנגנון שמעצים אותו.
יישום: יוריסטוקרטיה (Hirschl)
רן הירשל טוען שהתחזקות בתי המשפט והמעבר לביקורת שיפוטית אינם רק הגנה על זכויות אדם, אלא לעתים מהלך אסטרטגי של אליטות החוששות מאובדן שליטה, המעבירות סוגיות מכריעות מהזירה הפוליטית לבתי המשפט. ניתוח מרקסיסטי יסכים לרוח הדברים, אך יוסיף: גם מערכת שאינה נוקטת אקטיביזם שיפוטי מגנה על אינטרס מישהו (הנהנים מהסטטוס-קוו) — אין «נקודת מוצא ניטרלית».
הרחבה על ביקורת שיפוטית ויוריסטוקרטיה → פרק הביקורת השיפוטית.
«השאלה היהודית»: אמנציפציה פוליטית מול שחרור אנושי
הטקסט (Bruno Bauer — The Jewish Question, 1843, שמרקס מגיב לו) הוא נקודת מפתח שממנה נגזר כל הניתוח.
- ליהודים הייתה «קטגוריה פוליטית» באירופה — זכויות וחובות שונות מאחרים.
- באואר טען: כדי לזכות את היהודים באמנציפציה (שחרור ושוויון זכויות), יש להפריד אותם מהיהדות — לוותר על הזהות הדתית כתנאי לשוויון.
- מרקס מבקר: הפתרון הזה מפספס — הוא מבלבל בין שחרור פוליטי לשחרור אמיתי.
אמנציפציה פוליטית מול שחרור אנושי
אמנציפציה פוליטית: המדינה משחררת את עצמה מהדת/מהסטטוס בכך שהיא מגרשת אותם לספירה הפרטית. במעבר מהחברה הפאודלית (שבה מעמד = קטגוריה פוליטית) לקפיטליסטית, המדינה אומרת: «לא משנה אם אתה יהודי — כאזרח כולנו שווים», אך כל מה שקורה בחברה האזרחית אינו עניינה. כך המדינה זכתה לאמנציפציה מהיהדות, אך היהודי (הפרט) לא זכה לשחרור. השוויון הפוליטי הפורמלי מכסה על אי-שוויון עמוק שנשמר בחברה האזרחית, שם — לפי מרקס — נמצאים החיים האמיתיים.
מרקס מבחין בין שני סוגי זכויות: זכויות האזרח (citoyen) — שוויון מלא אך רק ברמה הפוליטית-מופשטת; וזכויות האדם (homme) — כמו זכות הקניין הטבעית, זכויותיו של הפרט האגואיסטי בחברה האזרחית. הפיצול הזה של האדם ל«אזרח מדינה» מזה ול«אדם פרטי/דתי» מזה — הוא-הוא האמנציפציה הפוליטית עצמה.
פירוט מלא של שני סוגי הזכויות והביקורת עליהן → פרק 8.
ניכור וההפרדה בין ציבורי לפרטי
בחברה הקפיטליסטית חל ניכור: האדם מנותק מהטבע האנושי האמיתי שלו — העבודה הופכת כפויה (עבודה כדי לשרוד), והאדם מתנכר לעבודתו, לתוצריה, לזולת ולעצמו. מרקס זיהה נכון מהלך דומיננטי במאה ה-19: הרטוריקה של «המדינה אינה יכולה להתערב בחברה האזרחית». ההפרדה החדה בין משפט ציבורי לפרטי אינה ניטרלית — היא משמרת אי-שוויון בכך שמסמנת אותו כ«עניין פרטי» שאין המדינה אחראית לו (למשל: הגנה על «אוטונומיית המשפחה» עלולה להנציח פערים מגדריים כשהאישה נחותה בתוך המשפחה).
- אמצעי ייצור ≠ יחסי ייצור. אמצעי = המשאבים עצמם (מכונות, כוח עבודה); יחסי = היחסים בין בעלי המשאבים לחסרי המשאבים.
- אמנציפציה פוליטית ≠ שחרור אנושי. הראשונה משחררת את המדינה (מפריטה את הדת/סטטוס), ומשאירה את אי-השוויון בחברה האזרחית על כנו.
- אין קונספירציה. מבנה-העל משמר את יחסי הייצור מתוך אינרציה מבנית, לא מזימה מכוונת.
- מרקס תיאורי, לא נורמטיבי (רשמית). הוא מסביר את אופי המשפט; אין לו «טיעון-נגד» מוסרי מפורש נגד השיטה.
- אל תבלבל את מרקס עם התאוריה הביקורתית/הפמיניזם: מרקס חשב שאי-אפשר «לייצר» שופטים בעלי אידאולוגיה אחרת (הם תמיד מגני יחסי הייצור); הזרמים המאוחרים דווקא מאמינים שאפשר לעצב את המשפט ולהפכו פרוגרסיבי → פרק 7.
ערכת מבחן
הבנת המשפט מחייבת לראותו כתופעה סוציולוגית: השופטים הם חלק אינטגרלי מהחברה שבה הם חיים, ולכן פוליטיקה, אידאולוגיה ואינטרסים אכן משפיעים על ההכרעות — בניגוד לתמונה ה«מנותקת» של הארט. הטענה מסבירה מדוע המשפט מצייר את עצמו כאוטונומי בשעה שהוא חלק מהפוליטיקה.
אם השופט הוא תמיד שיקוף של מבנה-העל, קשה להסביר הכרעות שיפוטיות פרוגרסיביות שאינן משרתות את יחסי הייצור (מרקס נאלץ לטעון שגם הן משמשות ללגיטימציה — טענה שקשה להפרכה). כמו כן, זרמים ביקורתיים מאוחרים (CLS, פמיניזם) חלקו על הדטרמיניזם וסברו שאפשר לעצב את המשפט ולהפכו כלי לשחרור.
מבנה-העל כולל את המרכיבים הרוחניים של ההוויה האנושית — מוסר, תרבות, אמנות ומשפט. הוא נקבע כולו על ידי אמצעי הייצור ויחסי הייצור, ותפקידו לשמר אותם ולתת להם לגיטימציה. המשפט הוא חלק ממבנה-העל, ולכן יש להבינו כמכשיר למתן לגיטימציה ליחסי הייצור הקפיטליסטיים (למשל: המוסר הבורגני מגן על חופש הקניין, שהוא אינטרס מובהק של הבורגנות).
יחסי הייצור הם היחסים בין בעלי אמצעי הייצור (בעלי ההון) לבין נטולי אמצעי הייצור (הפועלים). מערכת המשפט, ככל שאר מרכיבי מבנה-העל, משמרת ומגנה על יחסי הייצור — ובעיקר מעניקה להם לגיטימציה, בכך שהיא מציגה את ההיררכיה המעמדית ואת אי-השוויון כעובדות חיים ניטרליות.
המדינה הסירה מעצמה אחריות על החברה האזרחית והעניקה שוויון זכויות רק בפן הפוליטי-פורמלי. כך היא «השתחררה» מהדת ומהסטטוס בכך שהפריטה אותם לספירה הפרטית — אך אי-השוויון והיעדר החירות נשמרו בחברה האזרחית, שם מתנהלים החיים האמיתיים. המדינה זכתה לאמנציפציה, אך הפרט לא שוחרר; הפיצול בין «אזרח» ל«אדם פרטי» הוא-הוא האמנציפציה הפוליטית.
הזיקה בין מרקס לריאליזם האמריקני (שני זרמים ביקורתיים על אוטונומיית המשפט) → פרק 5. הפמיניזם המשפטי כ«שכנו הקרוב» של מרקס (המחליף «מעמד» ב«מגדר») → פרק 7.