הרקע: מדוע פותחים דווקא כאן
כותב פסק הדין ההיפותטי, Lon Fuller, ביקש להראות כיצד שיטות מחשבה משפטיות שונות באות לידי ביטוי בפסק דין אחד. כל דעת שופט מייצגת תפיסת עולם שלמה לגבי מהו המשפט, מהי צורת השיפוט הראויה וכיצד נכון להכריע. שני קטבים מנוגדים מונחים ברקע כל הדיון:
העמדה הפוזיטיביסטית
מה שקובע אם חוק הוא "חוק" אינו מוסריותו, אלא השאלה אם נוצר בצורה תקפה על ידי סמכות מוסמכת. תוקפה של נורמה נגזר מעובדות חברתיות, לא מתוכן מוסרי.
עמדת משפט הטבע
המשפט הוא בהכרח נותן טעמים לפעולה, ולכן הוא בהכרח מוסרי. הנחת היסוד: המשפט צריך לתת טעם לפעול, וטעם כזה חייב להיות מוסרי.
שלושה אופנים להסתכל על המשפט
- המשפט כמערכת של כלים וסטנדרטים — חוקים, פסקי דין ואמירות מלומדים שאפשר לשאוב מהם.
- המשפט כשיקוף של אינטרסים חברתיים (ולעיתים סקטוריאליים) — מערכת כוח המאפשרת לקבוצות מסוימות לשלוט על אחרות.
- המשפט כמערכת של טעמים לפעולה.
כללים מול סטנדרטים
כללים — נורמות ברורות ("אסור לנסוע מעל 90 קמ"ש"). סטנדרטים — נורמות עמומות המבוססות על עקרון ("תום לב"). המתח בין השניים מלווה את כל הפרשה: פרשנות מילולית של כלל מול פרשנות תכליתית.
עובדות המקרה
The Case of the Speluncean Explorers (Fuller)
חמשת השופטים כארכיטיפים
הבית הקאנוני של דמויות אלה. כל שופט = אב־טיפוס של גישה, וכל גישה תיפרש בהרחבה בפרק ייעודי.
- יש לשמור על ודאות המשפט על ידי פרשנות מילולית: מסתכלים על הנורמה ופועלים לפיה. הנורמה מחייבת עונש מוות, ולכן צריך להוציא להורג.
- מציע פתרון "רך": ירשיעו, אך הרשות המבצעת תעניק חנינה. כך ייעשה צדק בלי לפגוע בלגיטימיות החוק ובמשמעותו המילולית.
- ביקורת (הראל): החנינה היא סיטואציה מוזרה שבה ממתיקים עונש אף שהחוק מחייב להעניש — כלומר החוק עצמו אינו צודק. מערכת שאינה משיגה צדק בכוחות עצמה היא מערכת בעייתית, והחנינה אינה פותרת זאת אלא מסמנת את הכשל.
Over-inclusiveness ו־Under-inclusiveness
הבעיה בכללים: over-inclusiveness — הנורמה חלה על מקרים שלא רצינו שתחול עליהם (כמו כאן: הכלל מחייב עונש מוות אף שאיננו רוצים בכך). Under-inclusiveness — הנורמה אינה חלה על מקרה שראוי היה שתחול עליו. זו עלות מובנית של ניסוח דין ככלל נוקשה.
- נימוק א' — מצב טבע: המטיילים פעלו ב"מצב טבע", מחוץ למרות החוק הרגיל, שכן לא התקיימה חברה מתפקדת אלא מצב הישרדות קיצוני. מקור הלגיטימיות של החוק הוא "חוזי"/הסכמי, וההגרלה הייתה דרך לגיטימית להציל את הרוב.
- נימוק ב' — פרשנות תכליתית: גם אם החוק חל, יש לפרשו לפי מטרתו (הרתעה). מול סכנת מוות מיידית מרעב אין לחוק כוח מרתיע, בדומה להגנה עצמית. המעשה מפר את לשון החוק אך לא את רוחו.
- אם פרשנות מילולית מובילה למסקנות בלתי־לגיטימיות בעליל, יש לצאת מגבולות הלשון.
- מבשר: את עמדת משפט הטבע (פרק 2) ואת הפרשנות התכליתית של דבורקין (פרק 4).
- מבקר את פוסטר: תפקיד השופט לאכוף את החוק, לא לעסוק בתכליות. אך בו־בזמן מדגיש שכל אדם, ובוודאי שופט, מבצע שיפוטים מוסריים כל הזמן — עצם ההחלטה להפעיל את החוק, לפרשו כך או אחרת, ולציית לחוק ולא למוסר בעת קונפליקט — כולן החלטות מוסריות.
- לדעתו הדרך הנכונה הייתה שהתובע לא יגיש כתב אישום מלכתחילה; מה שחשוב הוא התוצאה, לא הדרך (בניגוד לפוסטר, שאצלו הדרך מהותית).
- בחר "לפרוש מהקייס". ברוב שיטות המשפט שופט אינו יכול שלא להכריע — חובתו להכריע (הוא יכול להתפטר, לא להימנע).
- כשופט עליו להפעיל את החוק, לא את עמדותיו. יש להפריד לחלוטין בין בחינת המוסר לבחינת החוק; כלל לא מעניין אם המעשה מוסרי, אלא רק אם עברו על החוק. מרגע שהחוק חד־משמעי, אין לשופט אפשרות ללכת נגדו.
- מאשים את פוסטר ב"מהפכה שיפוטית": ניסיון לאתר "תכלית נסתרת" ולמלא בעצמו חורים שהמחוקק כביכול השאיר. מטיל ספק שיש בכלל תכלית אחת ברורה, ואם לא — מי מתיר לשופט למלא חסר בשמה?
- שני טיעונים נורמטיביים לפוזיטיביזם: (1) לגיטימציה — החוק צריך להיקבע בידי המחוקק כי הוא משקף את דעת הרוב; לשופטים אין מקום להכריע בענייני מוסר. (2) ודאות — פרשנות מילולית מבטיחה ודאות; חשיבות יציבות החוק גוברת על התועלת שבהכרעה מוסרית של שופטים.
- הנקודה החדה: הפוזיטיביזם עצמו הוא בסופו של דבר טענה מוסרית (נורמטיבית) — הטענה ששופט לא צריך להכניס שיקולים מוסריים היא כשלעצמה עמדה מוסרית הדורשת הצדקה.
- מבשר: את הפוזיטיביזם של Hart (פרק 3).
- שואל מהי העמדה הציבורית לגבי התוצאה הצודקת, ואינו מתעכב כלל על לשון החוק ופרשנותה. השכל הישר ודעת הקהל מובילים בבירור לשחרור הנאשמים.
- נגד הטענה שאין לפסוק לפי דעת הקהל: ממילא רוב הדרכים האחרות להימנע מהרשעה (סגירת תיק, מושבעים, חנינה) הן החלטות רגשיות ולא מקצועיות. מתנגד גם לפתרון החנינה של טרופני — הוא מנוגד לדעת הציבור וסיכוייו נמוכים, וכך בעצם משליך את הנאשמים לעונש מוות.
- ביקורת (הראל): הנדי אולי עושה צדק, אך אינו עושה משפט — הוא פועל במנותק מגוף הידע שנקרא "משפט". ייתכן שבקונפליקט בין משפט ומוסר, "לא לעשות משפט" היא התשובה הנכונה.
- מבשר: את הריאליזם המשפטי (פרק 5) ואת ביקורת מאוטנר — שופטים כותבים את עמדותיהם האישיות בתור פרשנות "משפטית".
הראל מוסיף: כדי שלמערכת שיפוט לפי חוק תהיה לגיטימציה, חייבת להיות לשופטים אפשרות לשנות את החוקה — אחרת אדם לא יוכל להתחייב לשפוט כראוי בידיעה שיידרש יום אחד לאכוף חוקה בלתי־מוסרית. הרחבה על סמכות שיפוטית וביקורת שיפוטית → פרק 14.
- טרופני מול קין — שניהם מרשיעים, אך לא זהים: טרופני פוזיטיביסט "רך" שמחפש מוצא דרך חנינה; קין פוזיטיביסט קיצוני שדוחה כל ערבוב של מוסר ואף את פתרון החנינה.
- לפוסטר שני נימוקים עצמאיים: "מצב טבע" (החוק כלל לא חל) ו"פרשנות תכליתית" (החוק חל אך יש לפרשו לפי מטרתו) — אל תמזגו אותם לאחד.
- טאטינג לא מזכה ולא מרשיע: הוא פורש. זו עמדה מטא־משפטית על גבולות תפקיד השופט, לא הכרעה בתיק.
- הנדי אינו פוסטר: פוסטר מזכה מתוך פרשנות משפטית של החוק (רוחו/תכליתו); הנדי מזכה תוך התעלמות מהחוק ופנייה לדעת הקהל.
- מלכוד "תוצאה מול דרך": טרופני וטאטינג סבורים שהחשובה היא התוצאה ולא הדרך; פוסטר סבור שהדרך (רוח החוק) מהותית.
ערכת מבחן
- ודאות ויציבות: פרשנות לפי לשון החוק מבטיחה צפיות; הכרעה מוסרית של שופטים מכניסה אי־ודאות.
- לגיטימציה דמוקרטית: החוק נקבע בידי המחוקק שמשקף את דעת הרוב; לשופטים אין מנדט להכריע בשאלות מוסר.
- תכלית מול לשון: מול סכנת מוות מיידית אין לחוק כוח מרתיע; פרשנות מילולית מובילה לתוצאה בלתי־לגיטימית שסותרת את רוח החוק.
- צדק מהותי: אם הדין מוליך לרצח־ברירת־מחדל של קורבנות אסון, ראוי לזכות — בין דרך רוח החוק ובין דרך השכל הישר.
הצדקה: כך נשמרת המערכת המשפטית מפני שחיקה — גם אם התוצאה אינה צודקת, החנינה "עושה את העבודה" מבלי לפגוע בשלטון החוק ובלגיטימיות שלו. ביקורת: (1) אם ההרשעה כשלעצמה בלתי־צודקת, החנינה רק מסתירה שנעשה דבר לא ראוי — וממילא ראוי היה לזכות. (2) אין זה מתפקידם של השופטים להמליץ (או לא להמליץ) על חנינה; החנינה חושפת שהחוק אינו צודק, ומערכת שאינה משיגה צדק בכוחות עצמה היא פגומה.
הרחבה על משפט הטבע והפרשנות התכליתית של פוסטר → פרק 2. הרחבה על הפוזיטיביזם של קין → פרק 3. פרשנות תכליתית/הוליסטית (דבורקין) → פרק 4. הריאליזם של הנדי → פרק 5.